odot

פרשת בהר - וצויתי את ברכתי


בפרשתינו נצטוינו במצות השמיטה, שכל שבע שנים, צריך החקלאי לעזוב את שדהו למשך שנה אחת. (ונתבארו עיקרי מצות השמיטה ב"הלכה יומית").

נאמר בפרשה, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים". (ובארנו כבר, כי אין הבטחת התורה לברכת השנה הששית, אלא בזמן שהיתה מצות השביעית מן התורה, מה שאין כן בזמנינו, שאינה אלא מדברי סופרים).

 

ובאמת יש מקום לשאול, מה טעם מצאה התורה להביא את טענתו של האיש הפשוט מן השורה "וכי תאמרו מה נאכל" וכו', והלא אם יבא אדם על כל מצוה וישאל ככל העולה על רוחו, נמצא שלא יקיים עוד מצות רבות מן התורה, כמו מצות מעשר וכיוצא בה, ובמה נשתנתה איפה מצות השמיטה משאר המצוות, שכאן מתחשבת התורה בשאלתו של האדם הפשוט?

אלא טעם הדבר הוא, שלא נמצא עוד נסיון קשה כל כך כמו מצות השמיטה, שיהא אדם עמל על שדותיו במשך שנים, וכעת הוא נאלץ לעזוב את שדהו למשך שנה תמימה אחת, ולראות איך ששדהו אינה מטופחת עוד, ובאים זרים ואוכלים פרי תבואתו, הלא זו גבורה שלא נמצאת כמותה כמעט בשום מצוה בתורה. עד שדרשו רבותינו על הפסוק "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו", אלו שומרי שביעית. כי אלו הזונחים את שדותיהם למען מצות ה', הנהגתם אינה על פי טבע, אלא מעל גדר הטבע, כעין המלאכים, גבורי כח, עושי דברו.

ועל כן התחשבה כל כך התורה ברגשותיו של זה הנאלץ לעזוב את שדותיו, ומבטיחה לו, כי השם יתברך יברך אותו שמעמלו שבשנה הששית, תהיה לו ברכה בעמלו לכל שלוש השנים, ואל לו לדאוג לפרנסתו.

ומאחר וכך הם פני הדברים, שמצות השמיטה כל כך קשה היא, וגבורה גדולה צריך אדם לקיימה, אם כן מסתבר, כי ראוי שאמנם המקיים מצוה זו יקבל שכר רב על כך, אך לעומת זאת, מי שלא יוכל לעמוד בנסיון קשה כל כך, יש להתחשב בו, ולא ראוי להענישו קשות, על חטא זה.

ואילו התורה החמירה הרבה מאד בעונשים קשים למי שלא ישבית את שדהו בשנה זו, "אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו', והירצת את שבתותיה", שתשבות הארץ גם בשאר השנים כעונש על ביטול שביעית, ויגלו ישראל מארצם בעון זה, והדבר תימה, הלא אין כל הצדקה לעונש קשה כל כך על אי שביתת הארץ.

ועוד על כל זאת הוסיפו רבותינו חומרא על חומרא, ואמרו, מי שסוחר בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו ואת ביתו. והדברים צריכים הסבר.

והביאור בזה, כי אמת הוא, שקודם שהבטיחה התורה "וצויתי את ברכתי", היה הנסיון במצות השמיטה גדול מאד, ולא היה ראוי להעניש את מי שימנע מלהשבית את אדמתו לשנה בעונש גדול. אבל כעת, אחר שהבטיחה התורה "וצויתי את ברכתי", דורש ה' יתברך מכל אחד מישראל להאמין בדברי התורה בכל כוחו, ובכח אמונתו לא תיקשה עליו כלל מצות השמיטה, שהרי יודע הוא שכעת הוא נתון להשגחת ה' עליו שלא יאונה לו כל רע.

והקשה ה"כלי יקר", שאם כך אמנם היה, שהאדמה נתנה בשנה הששית תבואה לשלוש שנים, אם כן לא מובן כלל מה היתה השאלה "מה נאכל", והלא רואים אתם שנתנה האדמה יבול בשפע, ויש לכם מה לאכול לשלוש שנים, אם כן מה השאלה בכלל "מה נאכל"?

ומסביר הכלי יקר, שבאמת האדמה נתנה בשנה הששית תבואה רק לשנה אחת, רק הבטיח שתשרה הברכה בתבואה לשלוש שנים, ובזה היה נסיון גדול, להאמין שכך אמנם יהיה, שלא יתקלקל שום דבר מהתבואה, ותספיק לשלש שנים. ובכל זאת דורש השי"ת מעם ישראל, עם סגולה, שיאמינו בתורה במאד מאד, ויחזיקו במצוות, וכל מי שהאמין באמת בה' יתברך ובברכתו, זכה שכך היה לו, שהספיקה לו התבואה לשלוש שנים, וכן הוא לכל מי שמאמין בה' ועושה מצוותיו כראוי, ואינו מבקש לו חשבונות רבים להמנע מן המצוות, שיזכה לברכת ה', בפרנסה טובה, ובריאות ואושר וכל טוב.

שבת שלום ומברוך (הלכה יומית)

Powered by System 1 Soft
עיצוב ע"י טריגר